ארמבול - בלאגן ומסיבות לצד בטן גב על החוף. בתוך הפרדוקס הזה, הקימו ומובילים נתנאל ותהילה דרמון בית יהודי שעובד 24/7. הייתם מאמינים שהם רק בני 22, עם שני ילדים קטנים?
אפתח בוידוי – כתרמילאית מן המניין (אי שם בשנת 2007) מעולם לא יצא לי לבקר בבית היהודי. הפעם, כמה שנים אחרי, זה קרה באמרבול, מזג האויר חם, אבל נעים בצל. אני נכנסת למתחם הבית ובסוכה המוצלת מרגישים את הרוח הנעימה. תהילה בדיוק מסיימת שיעור חברותא ונתנאל מתופף על ג'מבה יחד עם עוד כמה ישראלים.
יש משהו מעניין בשליחים הנוכחיים המפעילים את הבית היהודי בחוף ארמבול שבגואה, העובד באופן עונתי. הם פה כבר חודשיים ונותרו להם עוד שלושה. ארמבול הוא המקום הכי קשוח והכי רגוע. הכי הומה – והכי מבודד. בלאגן ומסיבות לצד בטן גב על החוף. ובכל הפרדוקס הזה מצליחים נתנאל ותהילה דרמון להוביל ולהפעיל מקום העובד 24/7. הייתם מאמינים שהם רק בני 22, עם שני ילדים קטנים?
הם התחתנו בגיל 18. בגיל 19 נולד הילד הראשון, בגיל 21 הגיח לעולם הילד שני, ואת יום הולדתם ה-22 חגגו בני הזוג בגואה. "אנחנו השליחים הכי צעירים שיצאו מטעם הבית היהודי. כשהתמודדנו על התפקיד, היינו בטוחים שלא יתנו לנו. שאנחנו צעירים מדי, ועוד עם שני ילדים קטנים, אבל הרגשנו שזה הדבר הנכון. גם לנו כזוג, וגם כשליחים. יש הרבה דברים אישיים לצד השליחות, והרגשנו שיש לנו מה לתת ולאן להתפתח יחד. היו המון ראיונות לזוגות, וכשהתקבלנו קיבלנו את הביטחון וידענו שאנחנו מסוגלים לזה. כמובן שגם הרבנים שלנו ליוו אותנו וקיבלנו את הסכמתם. ידענו מה יש לנו לתת, אבל ראינו שגם הסביבה נותנת לנו את האישור הזה, שמאמינים בנו".
איך הייתה עבורכם הנחיתה בהודו?
"מהודו עצמה לא קיבלנו 'שוק'. חוף ארמבול בגואה הוא לא מקום שממש 'מייצג' את הודו, אלא פן אחד שלה. מה שכן הדהים אותנו זו כמות צריכת הסמים כאן. הפריקה הזאת, לאנשים אין גבולות… אנחנו פוגשים פה המון אנשים בהמון צורות, ואנחנו אוהבים את זה, אבל הקצוות והאינטיסיביות שהרבה אנשים עוברים פה בארמבול, זה קצת קשה לעיכול".
אתם ממש צעירים, עם שני ילדים קטנים, לבד מול ארמבול. זה נורא קשה!
"אנחנו לא מפחדים מעבודה קשה, זה המוטו שלנו. מההתחלה ידענו שלבית שלנו תהיה משמעות. שנהיה תמיד בתוך עשייה. ככה זה היה גם בבית שלנו בארץ. למשל במקום שממנו באנו (היישוב מעון), הייתי מאד פעילה בקהילה, וזה הוסיף לחיבור שלנו עם היישוב והניסיון משם נותן לי עוד כוח וביטחון לפעול גם כאן. לפעמים גם טוב להתנתק קצת מהארץ. בהודו אנחנו עוברים תהליך אישי בלי המשפחה ובלי החברים, ויש לנו המון אתגרים".
הבית היהודי באמרבול. במרכז: נתנאל, תהילה והילדים (צילום: הבית היהודי)
תהילה מיטיבה לבטא את הרגשות המורכבים המלווים הקמת בית יהודי בהודו. "לא אגיד לך שאין רגעים שקשה לי. אני פוגשת את עצמי ועומדת מול המון מצבים. באתי לכאן חודשיים אחרי הלידה של ישי, ופעלנו כאן בלי עזרה. רק עכשיו, לאחר חודשיים, הגיעה העזרה המיוחלת עם שליחה נוספת. יש קשיים אישיים כמו למשל כשהקטן שלי לא ישן בלילות, ואז גם אני לא ישנה, וברקע יש לחץ כמו חג החנוכה למשל, או ארוחות שישי. מעבר לזה, יש התמודדויות עם מצבים באמת קשים, כמו סיוע לנפגעי סמים, מקרים של נעדרים, חילוצים".
כאישה וכאימא, מה הכי קשה לך פה?
"במובן הזה הכי קשה זה שאין לי זמן לעצמי ובעלי. הזוגיות שלנו הכי חשובה, והיא הבסיס להכול, גם בארץ וגם בהודו. בעזרת השם אני מצליחה להתמודד עם הכול. אני מרגישה שהשם איתנו וממש נותן כוחות, כמובן שאני ונתנאל תומכים אחד בשני… לדוגמא, הגענו לפה לראשונה ביום חמישי ובשבת כבר עברתי שבת של 50 איש. הייתי בהלם. השם כל-כך איתנו!!! הקושי האמיתי הגיע אחרי קצת זמן, ככה זה תמיד כשאתה רץ סביב דברים ולא עוצר לרגע. פתאום התחלתי לשאול את עצמי מתי אני אימא? מתי אני אישה? מתי אני שליחה? יש המון כובעים בכל מיני צורות, ואני מרגישה שאני חובשת את כולם בו זמנית. זה קשה, והיו לי התרסקיות… אני צריכה זמן לעצמי, לעצור לרגע ולעכל את מה שאנחנו עוברים ואת ההנתנסות הזאת, ולא תמיד יש זמן. עוד דבר שממש קשה לי הוא שאנחנו מאד נקשרים למטיילים, ואז באה שעת הפרדה. אנשים הולכים אבל נשארים לנו בלב, וכל פרדה כזו היא קטע קשה עבורנו".
איך הילדים מתמודדים?
"הילדים שלנו מתמודדים פה מעולה. שניאור נחמן , הילד הבכור (בן שנתיים וחצי) למד להיפתח לאנשים, לתקשר מצויין. הוא מקבל פה ביטחון עצמי. והקטן ישי בן 4 חודשים מחייך בלי סוף ושובה אחריו הרבה מטיילים. שאני רואה שבא מטייל או מטיילת שלא מוצאים את עצמם דבר ראשון אני דוחפת להם לידיים את ישי. הוא מוריד את כל החומות והמגננות… השם מוליך אותנו בכל צעד וצעד. נכנסנו מהר מאוד לעניינים אני מרגישה שקיבלנו את הליווי שלנו ב"ה.
ספרי קצת על מהותו של הבית היהודי.
"אנחנו קודם כל בית, והמטרה שלנו היא לאו דווקא להכניס מתחת לחגורה את היהדות. מי שרוצה מוזמן לבוא ולהתעניין, ואנחנו נלמד יחד. יש כמובן דברים כמו שבתות וחגים, אבל אנחנו פה באמת בשביל המטיילים ומבלי להעמיס לוח צפוף של שיעורים. תמיד נקיים שיעור – ומי שזורם ומעוניין יבוא. בטקע הביתי, אחרי ארוחות אנשים פותחים שולחן עד הלילה, או מקיימים חברותות בבוקר ולומדים יחד. המטרה שלנו היא שירגישו שאנחנו בית ויכולים לסייע ולתת מענה לכל בעיה שצצה. אנחנו פה בשביל מי שמחפש אוזן קשבת או מקום לנוח לשים תיקים וכדומה. אנחנו מרגישים את הסביבה, לא מנסים להכתיב אותה, אבל כן יש לנו את הדברים הייחודים לנו. כל יום שלישי יש על האש, כל ערב בשעה שבע יש ארוחת ערב ובשבתות יש כמובן סעודות שבת ואחר כך גם תחרות שקשוקות (עליה עוד תקראו באתר…). בפורים נעשה תחרות סטנד אפ, וגם סתם זורמים בערבים עם שירים דיבורים וסיפורים. הבית פתוח כל הזמן כל היום לכל צורך".
מי הם האנשים שמגיעים יותר לבית?
"מגיעים אלינו גם מי שמתעניין ביהדות, ואנחנו מקבלים אורחים גם לא יהודים כמובן, אבל שומרים על צורכי ונהלי ביטחון. אנחנו לא יכולים שכל אחד ישב פה וידע את הזמנים שלנו. ואנחנו לא מתכוונים להקל בעניין. שמענו מתרמילאים שאנחנו שוברים להם מיתוס. אצלנו אנשים שווים. אנחנו רוצים לחיות בטוב עם המקומיים".
הדלקת נר חנוכה. על החול באמרבול (צילום: "הבית היהודי")
בכל הזמן הזה מביט בנו מהצד נתנאל. תהילה מסובבת אליו את ראשה ושואלת: "נתנאל יש מה להוסיף?" נתנאל מחייך והנהן בראשו: "מה שאמרת זה מעולה". אבל לתהילה חשוב לציין את הפרט האחרון. "בעלי עושה הכול! אני כל הזמן אומרת לו את זה. הוא זה שמתמודד עם התרמילאים, הוא זה שמפעיל דברים, והוא מצליח לנהל הכול עם מצב רוח מרומם, גם כשקשה. תהיו מופתעים אבל נתנאל היה פעם בחור ממש ממש ממש ביישן".
כל מי שמגיע לארבמול מוזמן לבית היהודי. לא רק לארוחה ביתית וחמה, אלא לכל סיבה וענייין. האתר מזכיר גם כי הבית היהודי מתקיים מתרומות, וכולם יותר ממוזמנים לתרום לקופה שבבית כאוות נפשם.