שברונות/ ספרו של ליאור בורלא

"תפור עליך הודו! אחיייי, איך עוד לא היית?!"

 אחרי מאות פעמים ששמע את המשפט הזה החליט ליאור בורלא, אז בן 26 (היום- בן 30) לצאת למסע בהודו הרחוקה.

במשך חצי שנה הוא חקר את הודו. היא שימשה לו כר נרחב לחוויות והתנסויות ופתחה לו פתח למחשבות ותובנות חדשות. "רציתי לשתף את המשפחה שלי בדברים שגיליתי בהודו, על עצמי, על העולם, על המקום. כל הטיול שלי בהודו היד שלי רצה על הדפים. היומן הראשון שלי התמלא מהר. את היומן עצמו שלחתי בדואר לארץ, וכשראיתי שזה לא מפסיק התחלתי לקנות יומנים גדולים יותר. עד מהרה הבנתי שיש פה חומר טוב לספר".

"שברונות" ספר שכולו חוויות, מחשבות, ודמיונות הקשורים לחצי השנה בה חי, טייל, נשם וחווה הודו, כתובים כקטעי שירה, פואטיקה וסיפורים קצרים, כתובים בשפה רזה, בסגנון הקרוי זרם התודעה, שבו לדבריו: "הקורא לא תמיד יודע האם מה שהוא קורא קרה באמת, או שמא זו הזיה או חלום. הקו המבדיל בין מציאות לדמיון מיטשטש."

 

אז מה הביא אותך לכתוב ספר?

"קרוב לתחילת הטיול בהודו, החלטתי להצטרף  לסדנת ויפאסנה למשך 10 ימים. הויפאסנה מתרחשת בתנאים מסוימים, שבעולם המערבי יכולים להיתפס כסגפנות. אתה מגיע למקום עם שני סטים של בגדים, משכים קום, אוכל שתי ארוחות ביממה, בבוקר יושב ברגליים מסוכלות, בשתיקה מוחלטת, ומבוקר ועד לילה עסוק בהסחת מחשבות והתמקדות בנשימות, מדיטציה. אין גיטרה, אין ארנק, אין סיגריות, אין כלום! לאדם החי בעולם המערבי זה לא קל. מהר מאד רוב המשתתפים חשים כי חסרים להם פריטים שהם רגילים אליהם. לרוב האנשים שם היה חסר סיגריות, אוכל ושעות שינה. גם אני הרגשתי כבר ביום השני של הסדנא, שחסר לי משהו. וכשבדקתי, ביני לבין עצמי, מה הדבר שחסר לי יותר מכל, גיליתי שחסרו לי דף ועט. זה הפתיע אותי, לא חשבתי שזה מה שיחסר לי".

 

"רציתי לשתף את המשפחה שלי בדברים שגיליתי בהודו ". צילום שצילם בורלא בוראנסי

אז הכול בעצם התחיל בסדנא?

"בעשרת הימים של הסדנא עברתי חוויות רוחניות מאד משמעותיות וחלמתי הרבה חלומות. הרגשתי שאני חייב לכתוב את הדברים האלה, רציתי להוציא אותם מתוכי, ואין לי דף ואין כלי כתיבה. התחלתי לכתוב את הדברים בראש שלי. קצת כמו להתכונן למבחן. לא רציתי לשכוח אותם. כשהסתיימה הסדנא, "הסתערתי" על המחברת המשמשת לי יומן, ובפרץ מטורף כתבתי כתבתי כתבתי… זה היה כמו ברז שנשבר ופורץ החוצה כל מה שרציתי לכתוב, לעצמי, למשפחה, לחברים כל מה שעבר עלי והיה עצור בפנים נשפך על הדפים. כתבתי מייל ארוך למשפחה וחברים שלי כמו מים שמצאו פרצה בחומה, והם זורמים וזורמים. התגובות שקיבלתי היו מאד מפרגנות. היו חברים שכתבו: "אני לא קורא ספרים, אבל אם הייתה לי הזדמנות לקרוא ספר כזה, הייתי בולע אותו בשמחה".

 

פרץ הכתיבה שהחל לנבוע בתום הסדנא, לא חדל. חוויות, מחשבות והגיגים מצאו להם מקום על גבי הנייר וזה הלך ונערם ליומן מסע. חברים שאיתם היה בקשר אינטרנטי חזרו וביקשו להוציא את הדברים לאור. באחד הימים התגלגל לידיו ספרו של אייל עמית (תושב פרדס חנה), "צבע בכחול וזרוק לים", ספר מסעות של צעיר אחרי צבא. "קראתי את הספר וראיתי שהחוויות שהוא כותב עליהן והחוויות שאני כותב ביומן שלי מאד דומות". בעידן העולם הדיגיטלי, לא היה קשה למצוא את עמית ולקבל ממנו את העצה הכי נכונה לזמן הזה: "עזוב כרגע את הרעיון על הוצאת ספר. תהנה מהטיול שלך ובעיקר – תמשיך לכתוב. תכתוב תכתוב תכתוב! בלי לחשוב. כשתחזור מהטיול, דבר איתי שוב…".  "אמצתי את העצה של עמית", אומר ליאור, "סמכתי עליו. מהשיחות איתו הייתה לי תחושה שהוא יודע מה הוא אומר".

 

על אף ואולי בגלל שנכתב במקום שיכול להתפרש ככאוס מוחלט בין פרות, ריקשות בני אדם מכוניות. ובאותה מידה כהרמוניה מושלמת של אותם גורמים, הוא אינו ספר הדרכה למטייל במובן של של היכן מומלץ לבקר, מה עדיף, מתי וכמה עולה, אלא ספר המצליח להביא לקורא את חווית השהיה בארץ מלאת ההפתעות הזו, ארץ הריחות החריפים והעזים, ארץ התבלינים המופלאים, ארץ השרוואל והערסל.  "המאייר – ליאור עירוני – שהוא גם חבר טוב שלי תיאר זאת יפה כשאמר:
"לפני שקראתי את הספר, לא ידעתי כלום על הודו, ועכשיו, אחרי שקראתי, אני עדיין לא יודע כלום על הודו, אבל אני יודע בדיוק איך זה מרגיש להיות שם".

 

 

צלקות/ קטע מתוך הספר:

זה קרה בערך לפני חודשיים,
וזה רודף ולא עוזב אותי.
ישבתי בתחנת רכבת, בחדר המתנה גדול,
כשתייר אחד התחיל לנגן בגיטרה.

קבצנים והומלסים, חצאי בני אדם שגוררים את עצמם בידיים,

סמרטוטים פצועים ורעבים, התקבצו כולם סביבו,

מתענגים על צלילי מיתריו וזיופיו.

לפתע, חמושים באלות ובזעם בעיניים,

נכנסו שני שוטרים אל החדר

והחלו להכות בהומלסים בכל כוחם,

לצעוק ולרדוף אותם כמו כלבים.

הלב שלי יצא אליהם וספג כל מכה אִתם,

הנפש שלי נפצעה,

כזה מין מראֶה לא אשכח לעולם.

הם הכו אותם חזק כל כך ובזעם אימתני,

הגיטרה דממה.

כל ההומלסים ברחו, ושוטר אחד הלך.

תייר אחד שעון על קיר

עם גיטרה על ברכיו

וצלקות בלב.

הנפש שלו פצועה.

השוטר שנשאר התחיל לפסוע לעברו.

התייר הסתכל סביב: זה רק הוא והשוטר.

מוכה אימה הוא התחיל לארוז את הגיטרה ולמלמל:

"Do I need to go out?"

"No need, no need, my friend,"

ענה השוטר בחיוך ופתח בשיחת חולין כאילו דבר לא קרה.

מאיפה אתה? מה אתה עושה? אוהב מוזיקה?

תנגן לי משהו.

 

בידיים רועדות התחלתי לנגן.

 

 תוכלו לקרוא עוד קטעים מהספר בדף הפייסבוק של "שברונות"